כשביצעתי את ניתוח המוז הראשון שלי, בתחילת שנות האלפיים, הגעתי לחדר הניתוח עם פרוטוקול, ציוד, ידע תיאורטי שרכשתי בהכשרה בסן דייגו וניסיון קליני שרכשתי בהשתלמות ממושכת בכירורגיה פלסטית במהלך ההתמחות שלי. מה שלא ידעתי עדיין — זה מה שרק ניתוח אחרי ניתוח מלמד.
עשרת אלפי ניתוחים מאוחר יותר, אני יכול לומר שחלק גדול ממה שאני יודע היום לא נמצא באף ספר לימוד.
מה שהנתונים לא מספרים:
שיעור ריפוי של 99% בניתוחי מוז לגידולי BCC — זה מספר אמיתי. אבל מאחורי כל אחוז נמצאים אנשים. גבר בן 72 שהגיע עם "פצעון קטן על האף" שהסתבר כגידול שחדר לסחוס. אישה בת 58 שדחתה את הניתוח שנה וחצי "כי זה נראה לא חשוב". ילד בן 17 שהגידול שלו התגלה בבדיקת שגרה.
כל מקרה לימד אותי משהו.
מה שמפתיע מטופלים הכי הרבה:
רובם חושבים שניתוח מוז הוא "ניתוח גדול". הם מגיעים עם חרדה, עם מישהו שמלווה אותם, עם שאלות על הרדמה כללית.
במציאות: רוב הניתוחים מתבצעים בהרדמה מקומית בלבד, בחדר הניתוח של המרפאה. מגיעים בבוקר, חוזרים הביתה בצהריים. הצלקת, ברוב המקרים, כמעט בלתי נראית לאחר חצי שנה.
מה שעדיין מדאיג אותי
מטופלים שמגיעים מאוחר מדי.
לא מאוחר מדי במובן הדרמטי — אלא מאוחר מדי במובן של "ידעתי שמשהו לא בסדר לפני שנה, אבל חשבתי ש..., חיכיתי ש...". כל חודש של המתנה עם BCC או SCC על הפנים הוא עוד מילימטר של גידול, עוד רקמה שתצטרך להסיר, עוד סיכון לסיבוכים ולנזקים אסתטיים שיהיה קשה לתקן.
אם יש לכם נגע שלא מחלים, פצע שחוזר, כתם שמשתנה — בואו. גם אם בסוף זה יתגלה כשפיר לחלוטין. עדיף ביקור ששולל גידול מביקור שמוכיח שטיפחתם גידול גדול ומסוכן.
מה שלא השתנה:
כל ניתוח, מהראשון ועד עכשיו, מתחיל באותו רגע: כשאני מסביר למטופל על הניתוח ומה עומד לקרות ורואה את החרדה יורדת מהפנים שלו. זה לא השתנה. זה לא ישתנה.
לשאלות או לתיאום תור: ווטסאפ/סמס ל- 050-5633002 או מייל ל- 5633033@gmail.com
